<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי ינאי</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[גרסינן בבכורות פ"א [ז' ע"ב] רבי יעקב אומר אך את זה וכו' אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה דבש דבורים. יכול אף דבש הגזין והצרעין וכו' וגרסינן באידיהן של גוים פ"ב [ע"ז ל"ט ע"ב] ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו והדבש. ומשמע] בין עשאה משקה בין שהוא כחי. ואי דבש חגזין וצירעין אסור אמאי לא חיישינן כשעשאו משקה דילמא מדבש איסור נעשה. בשלמא כשהוא בעין איכא למימר איכא למיקם עלה דמילתא בחזותא. אלא כשעשאו משקה אמאי לא חיישינן לתערובת חגזין אי נמי דילמא כוליה מדבש חגזין הוא. הילכך נראה לי דבין סתם המשנה וסתם התלמוד פסקו דכל דבש של גוים מותר באכילה. ועל זה סמכו עוברי דרכים וכמה בעלי בתים לשתות שכר דבש שלהם בכל מקום, אף במקום שרוב הדבש דבש היער. שהחגזין והצרעין מקננים באילנות חלולים, וקורין לו וולט הוניק [—ואלד-האניג], ונוהגין בו היתר על פי הלכה.
ועוד נראה לי לרב ששת שאוסר מי רגלים של חמור, מדרבנן בעלמא הוא דאסור. דכיון דעכירי, מהני הבלא דבישרא ליתן טעם איסור בהן. מיהו אינו אלא מדבריהם. דלא דמי לחלב כלל. דלא מיבעיא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב הרי גופה הוא, והתורה אסרה צירן ורוטבן וחלב דלא גרע מציר כדאיתא התם בבכורות [ו' ע"ב]. לאפוקי מי רגלים דאינן אלא מים בעלמא. אלא אפילו למאן דאמר איברים מיתפרקי ואין נפשה חוזר (אכילה) [עליה] אפילו הכי חלב אסור. כדמסיק כיון דלא אשכחן מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא. והא חלב כאבר מן החי ושרי' אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל. מדקא מדמו ליה לאבר מן החי ש"מ דלא גרע מציר איסור. אבל מי רגלים דכל דבר אין בו איסור כלל כלל, ואע"ג דעכירי וחביל בישרא אינו אלא הרחקה בעלמא.
ויש לתמוה על ההיא דפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א], ומייתינן לה נמי בכריתות פרק דם שחיטה יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא, פי' אסור, ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה, פירוש שאין טומאה לבהמה מחיים, החמרת בחלבה, דחלב בהמה טמאה אסור כדאיתא בבכורות פ"א [ו' ע"ב], לרבנן גמל גמל שתי פעמים לאסור חלבה, ולרבי שמעון מאת הגמל. אדם שהחמרת במגעו אינו דין שנחמיר בחלבו ת"ל הוא, הוא טמא ולא חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. והא איכא למיפרך מה לבהמה שכן היא עצמה אסורה משום נבלה, ואיכא למאן דאמר משום דיש בה נמי משום אבר מן החי, תאמר באדם שאפילו עשה אין בו לאחר מיתה ולא משום איסור אכילת אבר מן החי. ויש לדחוק, דמחיים קאמר בזמן שעומד לחלב, ולא פרכינן ממיתה אמידי דאורחיה מחיים. מה שכתבתי כי בשר מהלכי שתים אפי' עשה אין בו, דה"ג בסיפרא יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן, ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה וכו'. ועיין למעלה בסדר רב דימי מנהרדעא, כי שם כתבתי כשירה שינקה מן הטריפה דקיבתה אסורה וכן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה, כדאיתא בשלהי כל הבשר [חולין קט"ז ע"ב]. וכן ההיא דאין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב], והלא קיבת עולה חמורה היא וכו'. וכמה הלכות ממשקין בלועין. ועיין שם.
וכבר כתבתי כי רבינו התיר כל דבר היוצא בין מטהור בין חילופו. ויש לעיין אם היה לנו לאסור מי רגלי חמור כרב ששת, קשה לי הא דאמר משום דעכירי ודמו לחלב, או דילמא הא דעכירי חבליה דבשרא הוא. ותהא נמי חבליה דבישרא לא מיבעיא דחמור דהוה לן למיסר משום טמא. אלא אפילו מי רגלים דטהור נמי אי עכירי הוה לן למיסר, משום דליכא מידי דאתי מחי דשרייה רחמנא אלא חלב. ואי מגוף ממצי ליה קצת על ידי חבליה דבישרא, הרי איסור אבר מן החי מעורב כאן. דבכה"ג גרסינן בהכל שוחטין [חולין ח' ע"ב] סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין וחד אמר בצונן. ופרכינן מאן דאמר בחמין מאי טעמא משום דבלע, דהתירא נמי קא בלע מאבר מן החי וכו'. הכא נמי אי עכירי ליתסרי. ונראה החילוק, סכין שנוגע בבשר בשעת שחיטה אותו בלע ממש איסור הוא. אבל משקין הנכנסים במעיים דרך הפרש אע"פ שיוצאים דרך הסלון אין בהן כח לבלוע מן האיסור. ובטהורה הקילו, אבל בטמאה החמירו.
ויש להזכיר ההיא דיבמות פרק חרש [קי"ד ע"א] יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה ואין חשבינן [ליה] כיונק שקץ. בשלמא מבהמה טמאה איצטריך לאשמועינן, כיון דחלבה אסור מן התורה. [מ"מ מותר] או משום דסתם תינוק מסוכן אצל חלב דלא בעי אומדנא. או משום קטן אוכל נבילות דאין בית דין מצווין להפרישו אלא נכרית מה איסור שייך בה דאיצטריך לאשמועינן יותר מישראלית. אי משום שאוכלת דברים האסורים, הא תנן בשלהי פרק כל האסורים [תמורה ל"א ע"א] רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר כשירה שינקה מן הטריפה אסורה לגבי מזבח. ובגמרא פריך מאי טעמא אילימא משום דמפטמא מינה אלא מעתה האכילה כרשיני עבודה זרה הכי נמי דאסירא. ומשמע דאפילו אם מאכילה כרשיני ע"ז דמפטמא מינה, אפילו לגבוה מותרת כשאוכלת דברים אחרים של היתר נמי, וכל שכן להדיוט דמותרת אף חלבה. וחלב שינקה מן הטריפה דוקא הקיבה אסורה. אבל הכשירה שינקה מן הטריפה או אוכלת דברים אסורים קיבתה תיאסר, אבל היא מותרת וחלבה (והכל) [תאכל]. ונכרית מה איסור בחלבה יותר מישראלית. נהי דהגוים מזוהמין וישראל קדושים הם, כדאשכחן במשה רבינו ע"ה דמקיים יורה דעה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, כדאיתא בסוטה [י"ב ע"ב]. שכינה שאני. ואם מפני שרוב אכילתן שמתקיימין ועומדין וחיים מהם אוכלין [דברים טמאים], כדמסקינן נמי במילתא דרבי חנינא בן אנטיגנוס [תמורה ל"א ע"א], דתני רבי חנינא תירטאה קמיה רבי יוחנן כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, הואיל ויכולה לעמוד עליו מעת לעת, אכתי לגבוה דוקא הוא דאסירי אבל לא להדיוט. ועיין שם למעלה בסדר רבי חנינא בן אנטיגנוס שהבאתי זו וכן זה וזה גורם. וטעם הגון אין לי מפני מה מנו חכמים חלב נכרית (כנס) [גבי] חלב בהמה שאינה טהורה.
